בלהה מתקשרת אלי ביום ראשון בשבע בבוקר. נסערת כולה היא רוצה רק לדבר. את סיפורה אני כבר מכירה. היא בת לניצולי שואה שעוסקת בנושא .

היא נולדה על אוניית מעפילים ב"בייבי-בום" של אחרי המלחמה האיומה, כשהוריה היו בדרכם לארץ המובטחת. אבל שום דבר ממה שקורה לה אינו מבטיח כל כך. רק לאחרונה קיבלה עוד בשורה מרה. "בתי היחידה הודיעה לה כי הרופאים קבעו שלא תוכל להביא לעולם". היא עסוקה במאבק במערכת הרפואית, כדי שזו תמצא לבתה פיתרון כלשהו.

אבל הבוקר היא עם סיפור אחר. היא מבולבלת ומתקשה להשלים משפט. אני מרגיעה אותה ומחכה בקוצר רוח שדבריי ההגיוניים יתקבלו על דעתה. זו טעות. שתי טעויות. קוצר הרוח שלי ממש לא במקום למרות שאני מסתירה אותו היטב, ודבריי ההגיוניים אינם מה שהיא צריכה עכשיו.

היא צריכה רק אמפתיה. אני מדובבת אותה בעדינות, באיטיות וברוך. היא נרגעת ומספרת כי אמש שיתפה את אחת מחברותיה הקרובות בנפילה רגשית שחוותה. זו, במקום להכיל אותה ולהרגיע, בחרה "לפתוח עליה פה" ולתקוף. "מה שווים כל השיעורים אליהם את הולכת, אם בסופו של דבר את נופלת?", שאלה אותה החברה.

וכאילו לא די בכך, המשיכה אותה חברה וביקרה את התנהגותה. "את שקועה במרמור וברחמים עצמיים", אמרה/קבעה נחרצות. מה הפלא שהבוקר של בלהה התחיל בשיחה היסטרית. אך לאור העובדה שיש לי הרבה כבוד אליה בשל היותה בגילה של אמי, אני מנסה להגיע עמה לשורש העניין ולהבין מה פגע בה?.

אני חושבת יחד איתה בקול. אולי החברה הזה רק עשתה לך טוב? אולי היא ניערה אותך לרגע והוציאה אותך מהמקום העצוב, הממורמר אל המקום הכועס. מקווה שהכעס שלך יופנה אל עבר הסיטואציה בת את נמצאת ולא אלייך?

"כן", אומרת לי בלהה בגילוי לב. "בוודאי. היא הציבה מראה מול פניי". קולה נרגע מהסערה. אם כן, אני שואלת, מה הרווח שאת יכולה להפיק מאותה "השתלחות"? עכשיו היא רגועה לחלוטין וקולה הצלול נשמע בבהירות מעבר לאפרכסת.

"את יודעת מה", היא שואלת ומיד ממשיכה. "אני יכולה לחבק את עצמי. אני יכולה לאחוז את הילדה הקטנה שבתוכי ולאמץ אותה אל לבי. אין דבר, נפלת? תקומי. יש הזדמנות נוספת. ואת יודעת מה, החברה הזו עשתה לי טובה היא רק הוציאה אותי מהאדישות שלי עכשיו קדימה לעבודה".

***

במעבר חד מפרשת שמות לוארא, אנחנו עם מכות – מכות מצרים. עשר מכות הכה הקב"ה את מצרים. אך הקשה מכולן הייתה מכת צפרדע. עד כדי כך שחז"ל שואלים "אילולי הצפרדע, היאך היה פורע מן המצרים?"…

מדוע דווקא המכה הזו היא הקשה מכולן? הלא מכת בכורות הייתה זו שאילצה את פרעה לגרש את בני ישראל ואת המצרים להעניק להם מכל אשר להם.

ברור שיש כאן הסבר עמוק. מכה זו באה "לתקן" את המצרים שפגמו בעולם והרחיקו אותו מהאמת האלוקית הקדושה והחדירו בו רוע וטומאה. לא רק מכה זו, כל המכות לא היו עונשים אלא תיקון. ומה סיפורה של הצפרדע?

הצפרדע היא לכאורה בעל חי חסר תועלת. מהי מועילה הצפרדע לאנושות? לשם מה נבראה? מילא חיות כשרות, נועדו לאכילה. חיות טמאות נועדו לעבודה וחלקן אף להחזיר את הרשעים למוטב ולנסות את הצדיקים. אך הצפרדע?

היא אינה כשרה לאכילה. לא תצלח לשום מלאכה ובוודאי שאינה יכולה לנסות את הצדיקים. מה חפץ בבריאתה? אלא שהצפרדע היא סמל. היא סמל לאדישות. לא כשרה ולא טורפת. לא מועילה ולא מזיקה. היא מסמלת את חוסר האכפתיות של פרעה לכל עניין אלוקי.

דווקא בשל זה נבחרה להכות את המצרים. דווקא החיה הזאת – האדישה – התמסרה באופן מוחלט לרצונו של הקב"ה. היא למעשה קידשה שם שמיים ומאוחר יותר אנו מוצאים כי חנניה, מישאל ועזריה למדו ממנה קל וחומר והשליכו עצמם לכבשן האש.

הצפרדע אולי אדישה, אך אינה מטומטמת. אינסטינקט החיים שטבע הקב"ה בכל החי, הצומח והדומם בעולם, לא פסח עליה, ובכל זאת בחרה הצפרדע להשליך עצמה לתנורי המצרים בידיעה שהדבר יביא למותה. זו בדיוק הייתה נקודת התיקון של פרעה ומצריים ולכן "אילולי הצפרדע…".

***

בשעה שסיים דוד המלך את ספר תהלים, זחה דעתו עליו. אמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת ואמרה לו: דוד, אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד, אלא כל שירה ושירה שאני אומרת, ממשלת עליה שלושת אלפים משל…

לא סתם זכה דורינו בכינוי דור הצפרדע. אחת התופעות הרווחות בדורנו היא האדישות. הקרירות. חוסר ההתלהבות. להפגין התלהבות בתפילה זה לא מקובל. היצר מוכן לאפשר לנו להתפלל, אבל שיהיה ברגוע. כמצוות אנשים מלומדה. והתפילה היא רק דוגמא אחת מני רבות.
לשם כך צריך ללמוד מהצפרדעים. לאמץ את הוראות התורה בהתלהבות ובחשק גדול עד כדי מסירות נפש – מסירות הרצון. או אז נזכה לגאולה העתידית – כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

"שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך".

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו.
לתגובות: [email protected]